פרשת כי־תבוא : פירות האחווה

ביום שלישי בערב, בתל אביב, חגגנו – נטליה, שלושת ילדינו ואני – עשר שנים לעלייתנו.לרגל האירוע, להקת תיאטרון הפלייבק של נטליה הסכימה לבוא ולשחק, בעברית, את סיפורי העלייה שלנו.על הבמה ניתנו סיפורי העולים, ושוחקו בגוף ובנפש.באולם ישבו יחד עולים וצברים.ומהר מאוד קיבלה הערב ממד שלא צפינו: הוא הפך לסל של ביכורים חיים.

בפרשת כי־תבוא מצווה התורה

א וְהָיָ֗ה כִּֽי־תָב֞וֹא אֶל־הָאָ֣רֶץ אֲשֶׁר֩ יְ־הוָ֨ה אֱלֹהֶ֥יךָ נֹתֵ֛ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ׃

ב וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית כׇּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֤יא מֵֽאַרְצְךָ֙ אֲשֶׁ֨ר יְ־הוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֧ר יְ־הוָ֛ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמֽוֹ־שָֽׁם׃

ג וּבָאתָ֗ אֶל־הַכֹּהֵ֛ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַי־הוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּֽי־בָ֣אתִי אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְ־הוָ֛ה לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָתֶ֥ת לָֽנוּ׃

ד וְלָקַ֛ח הַכֹּהֵ֥ן הַטֶּ֖נֶא מִיָּדֶ֑ךָ וְהִנִּיח֕וֹ לִפְנֵ֖י מִזְבַּ֥ח יְ־הוָֽה אֱלֹהֶֽיךָ׃

ה וְעָנִ֣יתָ וְאָמַרְתָּ֮ לִפְנֵ֣י יְ־הוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֒ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֛וֹי גָּד֥וֹל עָצ֖וּם וָרָֽב׃

ו וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּוּ֑נוּ וַיִּתְּנוּ־עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה׃

ז וַנִּצְעַ֕ק אֶל־יְ־הוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֨ע יְ־הוָ֧ה אֶת־קֹלֵ֛נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַחֲצֵֽנוּ׃

ח וַיּוֹצִאֵ֨נוּ יְ־הוָ֜ה מִמִּצְרַ֗יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹפְתִֽים׃

ט וַיְבִאֵ֨נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיִּתֶּן־לָ֕נוּ אֶת־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את אֶ֣רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃

י וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֨ה הֵבֵ֜אתִי אֶת־רֵאשִׁ֣ית פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤תָּה לִּי֙ יְ־הוָ֔ה וְהִנַּחְתּוֹ֙ לִפְנֵ֣י יְ־הוָ֔ה אֱלֹהֶ֖יךָ וְהִשְׁתַּחֲוִ֥יתָ לִפְנֵ֖י יְ־הוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃

יא וְשָׂמַחְתָּ֗ בְּכׇל־הַטּוֹב֙ אֲשֶׁ֣ר נָֽתַן־לְךָ֩ יְ־הוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ וּלְבֵיתֶ֗ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ׃

כבר בכניסה לארץ ישראל חייבים בני ישראל להקריב את ביכוריהם.עוד לפני שבונים בתים, עוד לפני שחורשים את השדות – הדבר הראשון הוא לתת .לתת את פרי הראשית, לתת את הטוב ביותר מעצמך.

המילה בִּכוּר  (פרי ראשון) נובעת מן המילה בְּכוֹר  (בן בכור). קיום מצוות הביכורים הוא תיקון לחטאו של האח הבכור הראשון – קין – כלפי אחיו הצעיר הבל.

קין היה הראשון להקריב מנחה לה׳, אך המדרש מסביר שקודם לקח לעצמו והקריב מן השאריות.והרי תפקידו של הבכור הוא לזכור תמיד שהוא נשאר שני לפני אלוהים.

הביכורים מלמדים שה מקום הראשון"" איננו זכות אלא אחריות של אחווה: להיות ראשון פירושו להיות הראשון להעמיד את עצמך לשירות מי שגדול ממך, כדי שתוכל לפנות מקום גם למי שקטן ממך.

ביום שלישי בערב חווינו זאת במלואו: העולים הביאו את פרי הראשית שלהם – תמצית זהותם, סיפורם, פגיעותם וכשרונותיהם.והצברים – אלה שנולדו בארץ אך הוריהם או סביהם עלו אליה כמונו – קיבלו את המנחה הזאתובתוך תגובותיהם כבר שמענו את הפירות החדשים שהסיפורים הללו החלו להצמיח.

יהודית בת לעולים מאלג׳יריה, ילידת הארץ, שיתפה אותנו בחוויה כה עזה.מאז השבעה באוקטובר התערערה ואמרה בליבה:"אולי אין מקומנו כאן, בסביבה העוינת הזאת"...

והנה לאחר הערב הזה, ליבה נדלק מחדש:"אתמול ספגתי מנה גדולה של ציונות והבנה שאין לנו ארץ אחרת "

בסיום דברי התודה שלה מציעה יהודית."אם מישהו צריך עזרה בניסוח מכתב רשמי לרשויות או שאלה כלשהיא אשמח לעזור בהתנדבות."

הביכורים קוראים לביכורים נוספים: הנתינה היא מעגל שאין לו התחלה ואין לו סוף.

רוני אחת משחקניות הלהקה, העניקה לנו דימוי רהוט:

"הדימוי שעלה בי הוא של קרקע יבשה שפתאם קיבלה אויר (תיחוח?), קהילה חדשה ישנה, שמפרה מחדש את התפיסה החלוצית, שכמו שאז עיקר המלאכה היתה סיקול אבנים, החלוציות החדשה מחברת בין התרבויות, מוצאת את הדרך היחודית שלה לנטוע נטיעות תוך אהבה ותשומת לב לצומח האנדמי והפרחתו בעזרת מזיגת התפיסה של הציונות החדשה......"

אדמה יבשה שמקבלת פתאום נשימה של  תיחוח.

קהילה חדשה־ישנה הנוטעת שורשים.

כמו בימי החלוצים, עדיין צריך להסיר אבנים – פצעים, חוסר הבנות, בדידות  כדי לאפשר לאדמה לנשום ולפירות חדשים לצמוח.

הביכורים אינם רק פירות האדמה.הם האוויר, המים, החיים המעוררים את הקרקע, משחררים את הנפש וזורעים תקווה.

רוני יצאה מן הערב אופטימית, וסיימה את עדותה בפשטות, בדברים שהדהדו את דברי יהודית:"אני מרגישה יותר מחוברת למציאות, אין לנו ארץ אחרת."

מירב  צברית נוספת, בת לעולים מצפון אפריקה, שיתפה אותנו במילים אלו לאחר הערב:

"כמה מרומם נפש ומחזק זה היה להיווכח בעומק החיבור של הא.נשים למקום הזה שלנו, לישראל! בניגוד לעייפות ולייאוש של ישראלים רבים ממנו. זה בהחלט היה מלא השראה חברתית, ציונית ויהודית, ומלא תקווה! "

כאשר מביאים את הביכורים אומרים:"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי"

הביכורים אינם רק מנחה – הם סיפור.מספרים את הנדודים, את השעבוד, את הישועה, ומחברים אותם אל האדמה שעליה אנו עומדים.

ביום שלישי בערב סיפרו העולים את נדודיהם, הצברים גילמו אותם על הבמהוהקהילה כולה נהפכה לסיפור אחד.

זהו, להביא ביכורים כיום: להניח את הטוב ביותר שבנו – ולראות את הארץ מתמלאת חיים מחדש.

ביום שלישי בערב, בעשור לעלייתנו, הבנו:כאשר העולים באים כדי לתת את פירות הראשית של סיפורם, של מרצם ושל כשרונםהם זורעים פירות חדשים בלב הצברים – ילידי הארץ ששמם מזכיר את הצבר, הקקטוס המדברי הקוצני מבחוץ אך הנושא פרי מתוק בתוכו.

והפירות הללו נושאים שם אחד: אחווה.

השבוע, בפרשת כי־תבוא, נעשה את חיינו לביכורים.נביא את פרי הראשית של עצמנו – את זמננו, את מילותינו, את כישורינו.נקבל את מנחת האחר כזרע שנועד לצמוח.נהיה ראשונים לתת – ותמיד שניים לפני אלוהים.

אז נהפוך את קהילתנו לסל חי, ואת ישראל כולה לפרדס של תקווה.כי אין פירות יפים יותר מאלה שאנו זורעים איש ברעהו.

והמשפט הזה, שנאמר פעמים רבות בטעם מריר, ייהפך עתה לטעם חדש ומתוק:

אין לנו ארץ אחרת